עקרונות ותכנים
אד"ם בתנועה - הכשרת מורים
אבני-דרך חשובות:
- הענקת כלים פדגוגים – מתודיים
- פיתוח יכולת הקשבה, התבוננות, הגבה ויצירה
- שיפור הבנת הגוף והבנת תנועה, חושים ותחושות
- פיתוח יכולת גופנית – תנועתית
- קבלת 'האחר' – כערך חינוכי (חינוך לסבלנות וסובלנות)
- יחסי הדדיות בין מטפל למטופל: מורה לתלמיד, הורה לילד וכדומה (לדעת "לתת" ו"לקבל")
על כול אחת מאבני היסוד המובאות לעיל, אפשר להרחיב את הדיבור ולפרט ביתר העמקה. הפעם נתרכז רק באחת מהן, כולל דוגמאות.
"קליטת האחר" כערך חינוכי:
המחשבה הראשונית שהעסיקה אותי בנוגע להכשרת מורים לעתיד הייתה: "קליטת האחר"!!
קליטה כזאת מותנית לדעתי, קודם כול ב"קליטת עצמך" (כפי שהגדילה להגדיר מורתי יהודית בינטר: "היציבה של גופך הינה ביטוי לעצמך").
לכן הקדשתי מחשבה רבה לניסיון לנתב דרך ל"מורים שבדרך", לחפש דרכי התנסות בתנועה שיעזרו להם לגלות את עצמם, את סביבתם ואת זולתם, ללמדם איך להגיב ולהתייחס אל "האחר".
תופעה מוכרת וידועה היא, נטייתו של המורה ל 'זכור' את יוצאי-הדופן: 'הטובים ביותר' ו 'הגרועים ביותר'. אך מה קורה עם שאר התלמידים בכיתה, מה קורה עם 'ההמון הדומם'?...
מי קולט אותם ומי מתייחס אליהם??? הרי לכל אחד מהם אישיות משלו, המחכה להתייחסות אישית מכוונת ואוהבת, אשר תנחה אותו בהתפתחותו ותכוון אותו להמשך דרכו הלימודית...
אחת ממילות המפתח בדרך להכשרת מורים היא ההבחנה וההתייחסות האישית לפרט בתוך הקבוצה!
בהתאם לכך פיתחתי ניסיונות תנועתיים שימחישו את השווה והשונה בין אדם למשנהו, את היופי במהות ובאיכות של "השונה", ועד כמה עשירים ומגוונים יהיו חיינו בזכות "האחר"- אם נדע לקבלו ולהעריכו כראוי.
דוגמאות להתחשבות ב "אחר- השונה", בהדרכת תנועה:
1). תהליכי תנועה לחיזוק שרירי בטן - בשכיבה על הגב:
- ממליצים לכולם: "לנסות לקרב מרפקים וברכיים" (הידיים שלובות מתחת לראש, והברכיים כפופות אל הבטן). אם רואים שלמישהו מן המשתתפים קשה, ניתן להציע לו דרך קלה יותר- לבצע את אותו תהליך רק בצד אחד, ואחר-כך לסירוגין בצד שני.
- או, מציעים לכולם: "לנסות להתרומם משכיבה לישיבה" (כשהרגליים פשוטות ארוכות על הקרקע). למתקשה - ניתן להציע להוסיף משקל על רגליו, או שחבר יחזיק בכפות רגליו, וכך יקל עליו לקום ולהתרומם...
2). תרגילים להכרת בני-זוג שונים / "אחרים":
- העברת מקל מאחד לשני בזוגות: בני-הזוג יושבים זה מול זה כשהמקל מונח 'לרוחב' על גב כפות הידיים של אחד מהם. הם מנסים להעביר את המקל מאחד לשני לגב הכפות ללא דיבור וללא עזרה אחרת. לאחר כמה ניסיונות, נחליף את בני-הזוג וניווכח שדרך העברת המקל מאחד לשני, שונה מאוד עם בני זוג אחרים ...
- הגמשת הגב בזוגות: בני-הזוג יושבים שעונים זה אל זה, גב אל גב: האחד מנסה לרדת עם גבו למטה - בדרך "שרשור חוליות" - בעוד בן- זוגו ממשיך להישען עליו, ואח"כ יעלה את גבו למעלה חזרה, וכך גם יעלה את חברו השעון עליו. ולסירוגין: פעם אחד יורד ועולה, ופעם השני.
גם במקרה זה, אם לאחר כמה ניסיונות נחליף בני-זוג, ניווכח כמה שונה גב אחד ממשנהו, כמה אחרת דרכו של האחד מהשני: בירידה, בעליה, בהקשבה זה לזה, בהתחשבות ובאפשרות לתת ולקבל... להיות "מוביל" או "מובל" - בזוגות ( בעזרת חישוק): אחד מבני הזוג נמצא בתוך החישוק, במגע קל איתו באזור המותנית, בעוד בן- זוגו אוחז בחישוק מבחוץ ו"מוביל" אותו כרצונו, לתנועה חופשית במרחב בעזרת החישוק. כלומר: האחד - "מוביל", ואילו השני - "מובל"!
בניסיון זה, רצוי מאוד שבן-הזוג "המובל" יעצום את עיניו. שבני-הזוג יחליפו תפקידים, ושלאחר כמה ניסיונות יוחלפו בני-הזוג ושוב ניווכח עד כמה שונים ואחרים בני-האדם זה מזה.
או אז 'יצוצו' מאליהן השאלות המהותיות בנוגע ל "מהות האחר":
האם האדם יודע להוביל? /האם הוא מסוגל להיות מובל ולתת את עצמו להובלת האחר? /
האם בני-הזוג מעניקים זה לזה בטחון בדרך ההובלה שלהם? / עד כמה אני סומך על "האחר"? /
האם תמיד אני רוצה לקבוע את הדרך ? / האם בן זוגי רוצה להיות "המובל התמידי", או לפעמים הוא גם קצת יוזם?.../
בקיצור: עד כמה שונים בני-הזוג בדרך ההובלה שלהם? – במה השוני, למה, ומתי???...
לסיכום:
בהמשך לגישה זו: של התנסות תנועתית תוך פיתוח קשב לזולת, פיתוח יכולת תנועה, הגבה, הבנה, סבלנות וסובלנות - טבעי להבין שדרכי ההדרכה להמשך התפתחותו של "המורה שבדרך" (בהיבט זה של ההכשרה, ואחר-כך בהנחיית תלמידים אחרים, ילדים ועוד), תותאמנה לעיתים לצרכים המשותפים של רוב הכיתה, ולעיתים לנתונים האישיים של התלמידים השונים - "האחרים".
כאמור, התרכזתי רק באחת מאבני- היסוד ההכרחיות בהכשרת מורים + הדוגמאות.
כמוזכר, מובן שגם על כול אחת מאבני- היסוד האחרות המובאות בתחילת המאמר, אפשר להסביר, להרחיב ולפרט ביתר והעמקה.
הפירוט שהובא לעיל ניתן כהמחשה לגישה החינוכית הכוללת ולקשר שלה לדרך "אד"מ בתנועה".